תקופת ההריון הינה תקופה מאושרת ומרגשת אשר שזורה גם בחששות וציפיות. במהלך ההריון אנו מבצעים בדיקות רבות על מנת לוודא שהכל בסדר עם ההריון ועם העובר וברגע שאנו מקבלים תוצאות טובות של בדיקה אנו נושמים לרווחה, כך לפחות עד הבדיקה הבאה…
לעיתים חרף העובדה שבמהלך כל ההריון נאמר לנו שהכל תקין, נולד עובר בעל מום או פגוע בצורה כזו או אחרת, ואנו כאובים , מתוסכלים ובעיקר המומים מכך שחרף כל הבדיקות שביצענו לא אובחנה הבעיה עוד בזמן ההריון.
מקרה כגון זה אירע ל-כ’. לאחר כ-20 שנות עקרות ו-25 טיפולי הפריה חוץ גופית, נכנסה כ’ להריון ראשון כשהיא בת 44. מעקב ההריון בוצע אצל הרופא אשר ביצע לה את טיפולי ההפריה. בבדיקות מעקב שגרתיות שביצעה כ’ אצל הרופא בשבוע 32 ובשבוע 34 להריון, נאמר לה כי הכל תקין. בשבוע 36 ביצעה כ’ בדיקה נוספת ואז קבע לה הרופא מועד לניתוח קיסרי לשבוע 37. במקביל הפנה אותה לחדר מיון יולדות לצורך ביצוע ניטור דופק עוברי.
כ’ הגיעה לבית החולים ולאחר חיבורה למכשיר המוניטור, נצפתה וואריאביליות נמוכה של אחד העוברים. בשל סימני המצוקה של אחד העוברים התקיימה התייעצות טלפונית עם הרופא והוחלט לבצע ניתוח קיסרי באופן מיידי. הרופא הגיע לבית החולים וביצע את הניתוח הקיסרי ל-כ’, במהלכו נולדו תאומות. אחת התאומות נולדה בריאה במשקל 2.600 גר’, ואילו התינוקת השניה נולדה במשקל 1.690 גר’, כשהיא מכוסה במי שפיר מקוניאליים. בדיקת גזים בדם שבוצעה לה הצביעה על PH= 7.08, מצב המצביע על סימני מצוקה עוברית. לאחר מספר בדיקות נתברר כי התינוקת סבלה במהלך ההריון מפיגור בגדילה התוך רחמית, ואובחן כי היא סובלת משיתוק מוחין ומנכות של 100%.
בעקבות המקרה הגישו כ’ ובעלה תביעה כנגד אותו רופא בעילה של רשלנות בהריון. לכתב התביעה צירפו ההורים חוות דעת של רופא מומחה אשר קבע כי הרופא התרשל בביצוע מעקב ההריון לתובעת, בכך שלא ביצע את מלוא הבדיקות המתחייבות באותו הריון ולא הפנה אותה למעקב במרפאה להריון בסיכון גבוה, בשל ההריון היקר (לאור גילה של האם וטיפולי הפוריות הרבים שעברה). כן נטען כי הרופא שגה בהערכות המשקל שבוצעו בשבוע 32 ובשבוע 34 להריון, וכי לא אבחן כי אחת התאומות לא התפתחה כלל במשך מעל לשבועיים, על כל ההשלכות הנובעות מכך. לטענת מומחה התביעה, היה הרופא צריך לאבחן במהלך הבדיקות שבוצעו בשבוע 34 הן את משקלה הנמוך יחסית והעובדה שמשקלה נשאר כפי שהיה בבדיקה בשבוע 32, והן את העובדה כי היקף הבטן שלה קטן בכ-3 שבועות מההיקף הנדרש לגיל הריון זה, דבר היכול להעיד על אי ספיקה שלייתית. לו היה הרופא מאבחן את הדברים או מבצע בירור מקיף יותר, ניתן היה לאבחן את הפיגור בגדילה התוך רחמית, להפסיק את ההריון ולחלץ את העובר.
מנגד, הגיש הרופא כתב הגנה לבית המשפט, במסגרתו טען כי מעקב ההריון בוצע באופן מיומן ומקצועי, וכל הבדיקות שבוצעו ל-כ’ במהלך ההריון היו תקינות ולא הצביעו על כל חשד לפיגור בגדילה התוך רחמית או לפער כלשהו בין משקלי העוברים.
בכל מקרה, כך טען, הערכת משקל בהריון תאומים הינה פחות מדוייקת באופן משמעותי, ואי זיהוי הפער בין העוברים במעקב האולטרהסאונד אינו מעיד על כל התרשלות והינו בגדר "חוכמה שלאחר מעשה".
במהלך ההליך המשפטי מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה של הילד, אשר קבע כי לאור נזקיה החמורים של הקטינה, סביר שהמצוקה העוברית והפיגור בגדילה התוך רחמית נמשכו זמן ארוך של לפחות כארבעה שבועות, מה שאומר שהנזק החל ככל הנראה בשלב מוקדם יותר של ההריון, ככל הנראה כבר משבוע 32.
בפסק דין שניתן ביום 3.7.14, קיבל בית המשפט את תביעת ההורים ואת טענתם לרשלנות בהריון של הרופא המטפל. בית המשפט קבע כי הפער בין הנתונים שנמצאו בבדיקת המעקב בשבוע 34 לעומת אותם נתונים מהבדיקה שבוצעה בשבוע 32, בכל הנוגע להיקף הבטן והיעדר הגדילה במשקל של העוברית, הראו כי ככל הנראה אכן היתה טעות בממצאי הבדיקה של הרופא בשבוע 34, וכי הממצאים חייבו התייחסות נוספת והמשך בירור לשלילת התפתחות בעיה בהתפתחות העוברים. בית המשפט קיבל את עמדת מומחה בית המשפט וקבע כי סביר שהפיגור בגדילה התוך רחמית של העוברית התפתח לאחר השבוע ה-32, ולו היה הרופא מבצע ל-כ' את הבדיקות הנדרשות בשבוע 34 או שולח אותה לבירור מקיף במועד זה, סביר כי היה ניתן לזהות את הפיגור בגדילה התוך רחמית, לסיים את ההריון ולהוציא את העובר כבר באותו מועד. על פי עדות המומחים, כך קבע בית המשפט, ניתן להניח כי לו היה העובר מחולץ כבר בשבוע 34, עם תחילת הפיגור בהתפתחות התוך רחמית, סביר כי ניתן היה -להקטין את הנזק באופן שהפגיעה המוחית ממנה סובלת הקטינה היתה עדיין קיימת אך פחותה בחומרתה. יחד עם זאת, יש לזכור כי מדובר בנזק של החמרה ולא של גרימה, הווה אומר שלא הרופא הוא אשר גרם לנזק אלא לכל היותר הנזק החמיר בשל חוסר האבחון של המצוקה העוברית. לאור האמור, העריך בית המשפט את היקף הנזק אשר נגרם בעקבות רשלנות הרופא בשיעור של 50% מכלל הנזק (שכן המצוקה העוברית החלה בשבוע 32, ונקבע כי לו היו מבוצעות בדיקות כנדרש כבר בשבוע 34 להריון היה ניתן לסיים את ההריון בשבוע 34 ולא בשבוע 36 כפי שבוצע בפועל).
בחישוב כלל נזקיה של הקטינה והסכום הנדרש בגין נזקיה אלו, קבע בית המשפט כי סך נזקיה מוערך בסכום של כ- 10,576,098 ש"ח, סכום הכולל בין היתר: הפסדי שכר, הוצאות סיעוד ועזרה צד ג', הוצאות ניידות, התאמת דיור ופיצוי בגין כאב וסבל (עוגמת נפש).
לאור קביעת בית המשפט כי רשלנותו של הנתבע גרמה להחמרה של כ-50% מכלל נזקיה של הקטינה, נקבע כי על הנתבע לשלם לתובעים פיצוי בסך 5,288,049 ₪ ובניכוי קצבאות המגיעות לה מהביטוח הלאומי- על הנתבע לשלם פיצוי בסך 3,989,264 ₪. כן נקבע כי בנוסף לסכום פיצוי זה, על הנתבע לשלם לתובעים גם בגין שכר טרחת עו"ד בתוספת מע"מ וכן את כל הוצאות המשפט.
לעיון בפסק הדין: ת.א. 35323-06-11.
