בדיקת אולטרה סאונד הינה בדיקה הנעשית דרך קבע במהלך ההריון ומטרתה לבדוק את התפתחות ההריון, כמות מי השפיר ואת התפתחות העובר ואיבריו הפנימיים. חשוב מאוד שבדיקה זו תבוצע על ידי אדם שהוסמך לכך (רופא או טכנאי), אשר ידע על מה לשים דגש במהלך הבדיקה ויפענח את תוצאותיה. למרבה הצער, קיימים גם מקרים בהם חבר הצוות הרפואי המבצע את בדיקת האולטרה סאונד, אינו בעל המיומנות והידע הנדרשים, דבר הפוגע בהבנת המשמעות של ממצאי הבדיקה וגורר השלכות בלתי הפיכות עבור העובר והוריו. מקרה כגון זה קרה ל-ס’, אישה אשר נכנסה להריונה החמישי. במהלך ההריון ביצעה מעקב הריון כנדרש ונאמר לה כי הכל תקין. בעודה בשבוע 17 להריון ביצעה ס’ בדיקת מעקב, במהלכה נמצא פער בין גיל ההריון לבין ממדי העובר, באופן שממדי העובר היו מתאימים לשבוע 14.5 (כלומר: קטנים בשבועיים וחצי מהמקובל לפי גיל ההריון). בבדיקה בשבוע 22 להריון נמצא אותו הפער. חרף זאת נאמר ל-ס’ כי הכל תקין וכי ייתכן שהתבלבלה בתאריך הווסת האחרונה לפיה חישבה את גיל ההריון. בעודה בשבוע 37 להריון, התחילה ס’ לסבול מצירים ולכן פנתה לחדר מיון יולדות בבית החולים שם אובחן כי היא אינה בלידה פעילה. בשל רושם של עובר קטן מגיל ההריון אושפזה ס’ לצורך בדיקות הערכה. ל-ס’ בוצעה בדיקת אולטרה סאונד על ידי טכנאית – הבדיקה הדגימה ריבוי מי שפיר וכן כי מבנה המוח של העובר “אינו רגיל”, אך בניסיון לבחון את הדברים באולטרה סאונד נתקלה הטכנאית במספר קשיים טכניים. על רקע קשיים אלה, הורתה הבודקת ל-ס’ לפנות למחרת, במהלך האשפוז, לביצוע בדיקת אולטרה סאונד חוזרת, ביצוע סקירה מקיפה והערכת המשמעות הדיאגנוסטית של מבנה המוח. מעבר לכך לא נאמר ל-ס’ דבר אודות משמעות הממצא שנתגלה במבנה המוח. בפועל, לא בוצעה למחרת כל סקירה של מוח העובר. ביום למחרת שוחחה ס’ עם הרופאה המטפלת בקשר לאבחנה. זו אמרה לה כי הבדיקה אינה מלמדת על ממצאים ברורים ולא ניתן לקבוע על בסיסה מהי הבעיה המוחית. הרופאה גרסה כי מדובר במבנה מוחי “לא רגיל” (להבדיל מ”לא תקין”), וכי ניתן יהיה לבחון את המצב ולהגיע לאבחנה מדוייקת רק לאחר הלידה. לאחר השיחה עם הרופאה שוחררה ס’ לביתה ללא כל בירור ומבלי שהאבחנה בנוגע למוח העובר הושלמה.
לאחר זמן קצר ילדה ס’ תינוקת אשר לימים נתברר כי היא חולה בשיתוק מוחין המיפרטי. בבדיקה מול מספר רופאים התברר כי ניתן היה כבר בשלב ההריון ולאור בדיקת האולטרה סאונד לאבחן את המום, אך חרף זאת המום לא אובחן.
בעקבות המקרה הגישו ס’ ובעלה תביעת רשלנות רפואית נגד בית החולים. במסגרת חוות הדעת שצורפה אל כתב התביעה קבע המומחה כי ניתן היה לאבחן את המומים במוחה של התינוקת כבר בשלב ההריון, או לכל הפחות לבצע בדיקות נוספות אשר נדרשו ולא בוצעו בפועל.
כן קבע המומחה כי היה על הרופאים לאבחן את המומים ולאורם היה עליהם לתת להורים את המידע המדוייק והמלא לגבי הפרוגנוזה הצפויה, וליידע את ההורים בדבר זכותם לפנות לוועדה להפסקת הריון בשל המומים הקשים שנתגלו, חרף ההריון המתקדם. בדבר הקשר הסיבתי נטען בכתב התביעה, כי לו ידעו ההורים על המום הקשה במוחה של התינוקת ועל הסיכוי שתחלה בשיתוק מוחין, היו מפסיקים את ההריון לאלתר.
מנגד, הגיש בית החולים כתב הגנה וחוות דעת מטעמו, במסגרתה נטען כי לתובעת הוסבר על ידי הצוות הרפואי כי מבנה המוח אינו רגיל ובעייתי ביותר, והיה עליה לבצע בדיקות נוספות אותן לא רצתה לבצע. עוד נטען כי האחריות על כך שלא ביצעה בדיקות נוספות, ובעקבותיהן הפלה, מוטל עליה בלבד. כן נטען כי בכל מקרה ולאור התנהלות ההורים בהריונות הקודמים, והעובדה כי גם בהריונות קודמים לא הלכו למלוא הבדיקות הנדרשות בכל מעקב הריון, יש להניח כי גם אם היו יודעים מראש על המום בעובר לא היו מפסיקים את ההריון.
בפסק דין שניתן ביום 24.7.13 קיבל בית המשפט את טענת ההורים לרשלנות הצוות הרפואי במהלך ההריון. בית המשפט קבע כי ל-ס' נאמר כי מבנה המוח של העובר "אינו רגיל" וכי ניתן לבצע בדיקות נוספות לבירור הדבר ולקבלת אבחנה מדוייקת, אך הדבר לא בוצע בפועל ו-ס' שוחררה לביתה ללא כל דיון נוסף או שיחה עימה ומבלי שבוצעו לה הבדיקות הנדרשות. היה על הצוות הרפואי, כך קבע בית המשפט, ליידע את ס' כי מבנה המוח כפי שנצפה באולטרה סאונד אינו תקין (להבדיל מ"אינו רגיל"). כן היה על הצוות הרפואי לבצע בירור מקיף ונרחב למיצוי הבירור של הממצאים המחשידים שנצפו באולטרה סאונד ולתת לאם את המידע המדוייק בדבר הפרוגנוזה הצפויה, תוך הפנייתה לוועדת על להפסקת הריון. יחד עם זאת, לאור העובדה שהוסבר להורים כי מדובר במצב "לא רגיל" אשר יש לבחון אותו ולבררו לצורך קבלת אבחנה מדוייקת, וחרף הסבר זה הותירו ההורים למצב הרפואי להישאר מעורפל ולא עשו דבר על מנת לבררו ולהביא להשלמת האבחון, יש להטיל עליהם "אשם תורם" בשיעור של 30%. מבחינת הנזק ולאור חוות דעת מומחים שהוגשו לבית המשפט בתחומי הנוירולוגיה, הרפואה שיקומית והריפוי בעיסוק, נקבע כי הילדה סובלת מנכות משוקללת בשיעור 64%. בשל נכותה של התובעת נקבע על ידי בית המשפט כי סך הפיצוי בגין נזקיה מוערך בסכום של כ-5,930,000 ₪, ובניכוי 30% "אשם תורם" של ההורים עולה כי על בית החולים לשלם לתובעים פיצוי בסך 4,151,000 ₪. מסכום זה יש לנכות את הקצבאות המגיעות למשפחה מביטוח לאומי וכן להוסיף לפיצוי זה שכר טרחת עו"ד והוצאות המשפט.
לעיון בפסק הדין המלא: ת.א 5840-12-08
