רבות מהפעמים בהן אנו נתקלים ברשלנות, מדובר ברשלנות רפואית אגב תהליך לידה או אחריה. אלו הם מקרים בהם שמחת הלידה נמהלת באופן מצער בנזק שנגרם ליולדת או לילוד, ובמקרים החמורים – אף לשניהם.
ס’, בחורה בת 23, נכנסה להריונה השני. בעודה בשבוע 39+3 להריונה, חשה ס’ בצירים ולכן פנתה לחדר מיון יולדות בבית החולים, שם נבדקה ובוצע לה ניטור עוברי. לאחר זמן קצר נצפתה במוניטור האטה אקראית חד פעמית בדופק העוברי, ו-ס’ אושפזה לצורך השגחה. במשך מספר שעות היו צירים לא סדירים ודופק עוברי תקין, אך פתיחת הצוואר נותרה ללא שינוי. בשעה 21:30 הוחלט לבצע ל-ס’ השראת לידה באמצעות החדרת צינורית לצוואר הרחם. כשעתיים לאחר החדרת הצינורית הועברה ס’ לחדר הלידה ובבדיקה שבוצעה לה נצפו צירים סדירים. לקראת השעה 4:00 לפנות בוקר הוחלט על ידי צוות בית החולים להגביר את קצב הצירים על ידי מתן פיטוצין לוריד. בחלוף כשעתיים ממתן הפיטוצין נצפו צירים לא סדירים ובהמשך הוחלט להגביר את מינון הפיטוצין. לאחר פקיעת מי שפיר וריבוי צירים ממושכים אשר הביאו לפתיחה מלאה בשעה 12:00 בצהריים הופסק מתן הפיטוצין אך אז החל דימום מהנרתיק. זמן קצר לאחר מכן נולד ילוד זכר אשר חרף מאמצי החייאה נפטר כארבעים דקות לאחר הלידה. בשל הדימומים הרבים מנרתיקה ס’ הובהלה לחדר הניתוח שם זוהו קרעים נרחבים ברחם עם דימום רב ולכן הוחלט לכרות את רחמה על מנת להציל את חייה.
בעקבות המקרה הטראגי הגישה ס’ תביעה בעילת רשלנות רפואית בלידה כנגד בית החולים. אל כתב התביעה צורפה חוות דעת של רופא מומחה אשר קבע כי צוות בית החולים התרשל באופן ניהול הלידה של ס’, באופן אשר גרם לבסוף למות הילוד ולצורך בכריתת הרחם. לטענת המומחה, ההחלטה בדבר השראת הלידה היתה שגויה, שכן השראת לידה מבוצעת רק במקרה שקיימת אינדיקציה רפואית ברורה לכך, דבר אשר לא נתקיים במקרה הנ”ל כלל וכלל. מעבר לכך, קבע המומחה בחוות דעתו, עצם השימוש בפיטוצין היה מיותר ומשך השימוש בו (מעל 8 שעות) והמינון הגבוה שניתן היה מוגזם והשילוב של השימוש בצינורית ובפיטוצין גרם ככל הנראה לגירוי יתר של שריר הרחם, אשר מהווה את אחת הסיבות להיווצרות קרעים ברחם. מומחה התביעה אף קבע כי לו היה מבוצע ניתוח באופן מיידי עם תחילת הדימום, סביר כי היה ניתן להציל את הילוד ואף למנוע את הדימום המאסיבי ברחם אשר הוביל לצורך בכריתתו. לכתב התביעה צורפה גם חוות דעת של מומחה בתחום הפסיכיאטריה אשר קבע כי כתוצאה מהארועים סובלת ס’ מנכות פסיכיאטרית בשיעור 20%.
מנגד, הוגש כתב הגנה מטעם בית החולים במסגרתו הוכחשו כל טענות התובעת ונטען כי הטיפול בלידה של התובעת היה תקין וללא כל רשלנות מצד הצוות הרפואי. כן נטען כי הילוד נולד במצב של מוות קליני ולא מת כתוצאה מרשלנות.
בהמשך ההליך ובכל הנוגע לנזקיה של ס' מבחינה נפשית, מינה בית המשפט מומחה מטעמו בתחום הפסיכיאטרי, אשר קבע כי כתוצאה מהארועים נשוא התביעה נותרה ל-ס' נכות נפשית צמיתה בשיעור של 10%.
בפסק דין שניתן ביום 31.3.13 קיבל בית המשפט את תביעתה של ס' וקבע כי היתה רשלנות בכל הנוגע לניהול הלידה על ידי הצוות הרפואי בבית החולים. ההחלטה על השראת הלידה כשלוש שעות לאחר ההאטה החד פעמית בדופק ומשלא נצפו כל האטות נוספות בדופק היתה שגויה וללא כל אינדיקציה רפואית לביצועה. החלטה זו על השראת הלידה היוותה נקודת ציון מהותית בסטייה מהסטנדרט הרפואי הסביר, אשר גרמה להשלכות על כל מהלך הלידה בהמשך ועל הנזקים שנגרמו לאחר מכן. באשר לשימוש בצינורית בלון ובפיטוצין לצורך ההשראה, נקבע כי השימוש בצינורית ולאחריו הזלפת הפיטוצין נמשכו שעות ארוכות באופן שגרם לגירוי יתר של שרירי הרחם למשך כ-14 שעות ארוכות, והובילו לקריסה של הרחם. באשר לטענת הנתבעים כי היה ניתן להציל את התינוק קבע בית המשפט כי על בסיס האפגר הנמוך אשר נמדד עם לידתו של התינוק (2 מתוך 10) ולאור מאמצי ההחייאה הארוכים, סביר כי התינוק נולד כבר במצב של מוות קליני ולא כנטען בתביעה שנולד חי אך מת בהמשך.
בפסק הדין נקבע כי ס', בחורה בת 23 בלבד, סובלת בשל רשלנות הנתבעים מנזקים קשים הכוללים כריתת רחם וחוסר האפשרות להרות, וכן נזק נפשי. לאור האמור, קבע בית המשפט כי על הנתבעים לשלם ל-ס' לשלם ל-ס' פיצוי בסך 900,000 ₪. על סכומים אלו, כך נקבע, יש להוסיף שכר טרחת עו"ד ואת כל הוצאות המשפט.
לעיון בפסק הדין: ת.א. 4541/05
