בדיקות הדמיה הינן בדיקות שאנו נדרשים להן פעמים רבות במהלך חיינו ומטרתן לתת לרופא אינדיקציה על המתרחש בגופנו ולשמש ככלי עבור הרופא לצורך אבחון נכון של הבעיה ולשם מתן טיפול מתאים ובזמן. אי פיענוח נכון של הבדיקה או חוסר אבחון של הדברים יכולים לגרום לחוסר טיפול או למתן טיפול לא נכון, ובהתאם לנזקים רבים ובלתי הפיכים.
ל’, בחורה בת 33 בלבד, הגיעה לבית החולים “לניאדו” על מנת ללדת את בתה. מיד לאחר הלידה החלה ל’ לסבול מקשיי נשימה ומדימומים. לאור מצבה הוזעקו שני רופאים לטפל בה ולאחר ייצוב מצבה הורו לבצע לה צילום רנטגן של החזה על מנת לשלול תסחיף ריאתי. עם קבלת הצילום בחנו אותו שני הרופאים ופיענחו אותו כתקין. לאחר מספר ימי אשפוז ושיפור במצבה, שוחררה ל’ לביתה עם בתה התינוקת. בחלוף כשנתיים, הרתה ל’ שוב. במהלך ההריון סבלה ל’ מכאבי ראש ובהמשך אף סבלה משיתוק קל בפלג הגוף הימני. ל’ אושפזה במחלקה הנוירולוגית של בית חולים “מאיר” שם בוצעו בדיקות מקיפות וכן בוצע MRI אשר הדגים גידול במוח. לאור הממצאים הועברה ל’ לבית החולים “בלינסון” לצורך טיפול, ובוצע לה ניתוח להסרת הגידול בעודה בהריון. בדיקה היסטולוגית הצביעה על כך שהגידול הינו גרורה לגידול הראשוני אשר נמצא בריאה. זמן קצר לאחר מכן ילדה ל’ את בנה בניתוח קיסרי, וכשנה לאחר מכן נפטרה ל’ מסרטן הריאה.
בעקבות המקרה הטראגי, הגישו בעלה וילדיה של ל’ תביעה כנגד בית החולים והרופאים המטפלים במסגרתה נטען לרשלנות בפיענוח בדיקת ההדמיה שבוצעה ל-ל’ מיד לאחר לידתה הראשונה. לטענת התובעים, ניתן היה להבחין בגידול בריאה כבר בצילום הרנטגן הראשון, ועצם העובדה כי לא אובחן הגידול במועד זה הביא לחוסר טיפול וכתוצאה מכך להחמרה משמעותית במחלה של ל’ עד כדי שליחת גרורות למוח, אובדן סיכויי ההחלמה שלה ולפטירתה בטרם עת.
מנגד, הוגש כתב הגנה מטעם בית החולים והרופאים הנתבעים, אשר לווה בחוות דעת רפואית במסגרתה נטען כי מטרת צילום הרנטגן שבוצע ל-ל’ לאחר הלידה היתה לשלול תסחיף ריאתי, ומשנשללה האפשרות לתסחיף, לא מוטלת על הנתבעים לערוך כל בירור נוסף. כן נטען כי הרופאים אינם רדיולוגים ולא היה עליהם להבחין בשום ממצא חשוד בצילום.
בפסק דין שניתן ביום 31.10.10, קיבל בית המשפט את טענת התביעה לרשלנות בפיענוח בדיקת ההדמיה שבוצעה ל-ל'. בית המשפט נימק החלטתו בכך שעל הרופאים היתה מוטלת החובה לחקור, לברר ואף להיוועץ עם רופאים נוספים על מנת להשיג את כל המידע הדרוש לצורך קבלת האבחנה הנכונה באשר למצבה של ל', וזוהי חלק מחובת הזהירות שהיתה מוטלת עליהם כרופאים כלפי המטופל. הרופאים לא יצאו ידי חובתם בכך שהסיקו את המסקנה הנכונה מהעובדות אשר הובאו בפניהם- ש-ל' אינה סובלת מתסחיף ריאתי, אלא היתה מוטלת עליהם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאשורן, ולהבחין ברמה הבסיסית כי הצילום מצביע על גידול כלשהו בריאה, או לכל הפחות להעביר את צילום הרנטגן לבדיקת רדיולוג אשר היה מבחין מיד בגידול המתפתח בריאה.
באשר לקשר הסיבתי בין האיחור באבחון ןבין אובדן סיכויי ההחלמה של ל', נקבע כי לו היתה המחלה מאובחנת כבר במועד ביצוע צילום הרנטגן, היתה המחלה מאובחנת ככל הנראה בשלב 2, ואילו בשל האיחור באבחון אובחנה המחלה בשלב 4, כאשר סיכויי ההחלמה בשלב זה הינם פחותים בהרבה- ולמעשה לאור חקירות המומחים והראיות שהונחו בפניו הסיק בית המשפט כי כתוצאה מהאיחור באבחון פחתו סיכויי ההחלמה של ל' בשיעור של כ-47%. גילוי מוקדם של הגידול בריאה, כך נקבע בפסק הדין, היה מביא לשיפור ניכר בסיכויי ההחלמה של ל'.
בית המשפט קבע בפסק הדין כי סך נזקי התובעים בשל מחלתה ופטירתה בטרם עת של ל' מוערכים בסכום של כ-2,458,861 ₪, סכום הכולל הפסדי השתכרות של ל', אובדן שירותי אם ורעיה וכאב וסבל (עוגמת נפש). בניכוי תשלומי פנסיה ותשלומים (לעבר ולעתיד) המגיעים לתובעים מביטוח לאומי (בסך 1,685,112 ₪) נותר סכום של 773,749 ₪. לאור רשלנות הנתבעים בפיענוח בדיקת ההדמיה שבוצעה ל-ל', והמסקנה כי האיחור באבחון פגע בסיכויי ההחלמה שלה בשיעור של 47%, נקבע כי על הנתבעים ליתן לתובעים פיצוי בסך 363,662 ₪. כן נקבע כי על הנתבעים להוסיף לסכום זה הוצאות ושכר טרחת עו"ד.
לעיון בפסק הדין: ת.א. 3350-07.
